צוואות:
צוואה היא הצהרה בכתב, המהווה מסמך משפטי, אשר מסדיר את חלוקת הרכוש של אדם לאחר מותו. הצוואה יכולה להתייחס לכל רכוש שהיה לאדם בעת מותו, ולכלול הוראות מדויקות ותנאים לביצועה ולחלוקת הרכוש. אין הגבלה על מספר הצוואות שיכול אדם להשאיר אחריו, אך הצוואה המאוחרת התקפה היא שתקויים והיא מבטלת צוואות שקדמו לה. החוק הישראלי מכיר בארבעה סוגי צוואות:
- צוואה בכתב יד: כתובה בידי המצווה, וחתומה בחתימתו ובכתב ידו, נושאת את תאריך חתימתה, בכתב ידו של המצווה.
- צוואה בפני עדים: נעשית בכתב, נושאת תאריך, נחתמת בידי המצווה בפני שני עדים. הצוואה יכולה להיות כתובה בכתב יד או מודפסת, אך החתימות חייבות להיות בכתב ידם של המצווה והעדים, ולהיחתם במועד עריכת הצוואה ולא במועד מאוחר יותר. מומלץ, כי לפחות אחד העדים יהיה עורך דין המתמחה בעריכת צוואות, כדי למנוע מהמצווה טעויות שעלולות לאחר מותו להביא לפסילת הצוואה.
- צוואה בפני רשות: צוואה הנאמרת בעל פה או מוגשת בכתב בפני שופט, הרשם לענייני ירושה, חבר בית דין דתי או נוטריון.
צוואה בעל פה: ידועה גם בשם צוואת "שכיב מרע". האפשרות לערוך צוואה מעין ז, קיימת רק במקרה שהמצווה נמצא על סף מוות, או רואה עצמו במצב כזה. צוואה בעל פה צריכה להיעשות בפני שני עדים המבינים את שפת המצווה, ועליהם לרשום אותה בזיכרון דברים הכולל את תוכן הציווי, התאריך והנסיבות שהביאו לעריכתה. לאחר מכן יש להפקיד את הצוואה אצל הרשם לענייני ירושה. צוואה בעל פה בטלה לאחר חודש, אם חלפו הנסיבות שהצדיקו את עריכתה והמצווה עודנו בין החיים.
בקשה למתן צו לקיום צוואה – לאחר מותו של המצווה, יש להגיש בקשה לקיום הצוואה, לרשם לענייני ירושה, במחוז מגוריו של המצווה (המחוזות: תל אביב והמרכז, ירושלים, חיפה והצפון, באר שבע והדרום).
הבקשה יכולה להיות מוגשת ע"י מבקש שיש לו עניין בעיזבון כיורש, כמנהל עיזבון, או כנושה. לבקשה מצורף תצהיר עליו יש לחתום בפני עו"ד.
לבקשה יש לצרף המסמכים הבאים:
תעודת הפטירה של המצווה, הצוואה המקורית, הודעה לכל היורשים על הגשת הבקשה ואישורים על תשלום האגרה לרשם (ניתן לשלם באופן מקוון דרך האתר).
ירושה על פי דין:
כאשר אדם לא ערך צוואה בחייו, יחול חוק הירושה ועזבונו של האדם, יחולק בין יורשיו על פי הדין. היורשים יכולים להיות קרוביו של הנפטר, אך אם אין לנפטר יורשים, עזבונו מועבר לידי האפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים.
- כדי לחלק את עזבונו של הנפטר בירושה על פי דין יש להגיש בקשה לצו ירושה לרשם לענייני ירושה במשרד המשפטים, לפי הסמכות המקומית: מקום מושבו של המוריש, ואם לא היה בישראל לפי מקום הימצא נכס מנכסי העזבון או לאחד מבתי הדין הרבניים.
- קופות גמל וביטוחי מנהלים: אלה אינם נחשבים לחלק מעיזבונו של הנפטר, ויורש אותם אוטומטית המוטב המופיע ברישומים.
מי הם היורשים:
- שיטת הירושה בישראל מתבססת על קשרי הדם בין אבות לבנים, ולפיה יורשיו של הנפטר הם קרובי המשפחה הקרובים אליו ביותר – בני זוג (הקרוב היחידי שאינו קרוב בקשר דם), הורים, צאצאים, או קרובי משפחה אחרים, על פי סדר הירושה.
- גם קרובי משפחה שטרם נולדו נכללים ביורשים האפשריים של נפטר, אם מועד לידתם חל בתוך 300 יום מיום הפטירה.
אם אין לנפטר יורשים, בדרגות הקרבה הנזכרות בחוק – עיזבונו עובר לידי המדינה, שאותה מייצג האפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים.
סדר היורשים:
זכות הראשונים בירושה מתחלקת שווה בשווה בין בן הזוג של הנפטר ובין ילדיו של הנפטר. בן הזוג מקבל מחצית מן הירושה, והילדים מתחלקים שווה בשווה במחצית הנותרת. בנוסף למחצית מכלל הרכוש זכאי בן הזוג לרשת גם את המטלטלין ואת מכונית הנוסעים של המנוח. אלמנה זכאית לקבל מן העיזבון גם את דמי כתובתה ותוספת כתובה, ובנסיבות מסוימות היא יכולה גם לדרוש מזונות מן העיזבון.
- ידועים בציבור: זכות הירושה של ידוע או ידועה בציבור של הנפטר שווה לזו של בני זוג נשואים אך רק אם הידועים בציבור אינם נשואים לאחרים, וכאשר מוכיח בן הזוג שנותר בחיים כי הוא והמנוח חיו כידועים בציבור וקיימו משק בית משותף.
- בן הזוג יורש את כל העיזבון רק אם הנפטר לא הותיר אחריו ילדים, אחים או הורים.
- הורי המנוח, אחיו ואחיותיו מתחלקים בכל העיזבון רק אם הנפטר לא הותיר אחריו בן או בת זוג ולא היו לו ילדים.
- ירושתו של נפטר שהותיר אחריו ילדים אך לא הותיר אחריו בן או בת זוג מתחלקת שווה בשווה בין ילדיו. אם גם ילדיו של הנפטר אינם בחיים, הירושה מתחלקת בין נכדיו של הנפטר. אם מי מילדי הנפטר נפטר לפניו חלקו עובר לנכדיו בחלקים שווים ביניהם. אם מי מיורשי הנפטר נפטר אחריו – חלקו עובר ליורשיו עפ"י צו ירושה/קיום צוואה.
- ירושתו של נפטר שלא היו לו ילדים ולא הותיר אחריו בן או בת זוג, הורים או אחים, מתחלקת שווה בשווה בין הורי הוריו של הנפטר וצאצאיהם.
- ירושתו של נפטר ערירי עוברת לניהול האפוטרופוס הכללי, ונשמרת מספר שנים כדי לאפשר ליורשים שיתגלו לקבל את הירושה, לאחר חלוף זמן הקבוע בחוק, עובר העזבון למדינה.
