הכתובה – שטר חוב או גימיק רומנטי?

החתונה, לפחות לחלקנו, היא מעמד מרגש ורומנטי. אלו מאתנו שבוחרים לקיים אותה בטקס דתי כהלכתו, לא תמיד מודעים לעובדה, כי מעבר להתחייבויות ההדדיות לאהבה ולחיים משותפים, נוצרת גם התחייבות משפטית מסוג אחר – התחייבות שטרית – היא הכתובה.

רבים מאתנו מתייחסים למסמך זה ולמעמד חתימתו, כאל מערכה נוספת בהצגה 'החתונה שלנו' וכך, מבלי משים, מציינים בשטר סכומים בעלי משמעות טקסית, או אחרת, מבלי לדעת שאת הסכום הזה יתכן ונדרש לפרוע באחד הימים.

אלו המבקשים להנשא בטקס דתי, ללא עריכת כתובה, לא יכולו לעשות זאת. עריכת שטר הכתובה, הינה חובה שאינה ניתנת להתנאה, שכן מדובר בחלק בלתי נפרד מנישואין עפ"י דין תורה.

אם כן איזה מעמד משפטי יש לכתובה והאם באמת צריכים לחשוש ממנה?
בפסקי דין רבים שניתנו לאחרונה, הן בבתי המשפט האזרחיים והן בבתי הדין הרבניים, חוייב הבעל לפרוע את שטר הכתובה עליו הוא חתם. גם כתובות בהן צויינו סכומים גבוהים במיוחד נפסקו ככשרות – כאלו שניתן וצריך לפרוע אותן.

אז אולי לא צריך לחשוש, אבל בהחלט כדאי לדעת יותר על המוסד שנקרא כתובה ובעיקר רצוי שלא למהר להרשים את הכלה , ממילא היא כבר נתנה הסכמתה להתחתן.

קצת על מוסד הכתובה הקדום:
הכתובה היא מוסד משפטי עתיק יומין ומקור הדינים המסדירים אותה בתקופה הקדומה, הדין החל על כתובת האישה הוא הדין העברי .

מימים ימימה נהגו בקהילות ישראל, כי במעמד החופה ובפני שני עדים, חותם החתן על שטר כתובה ומוסרו לכלה. כבר בימי אברהם אבינו הנהיגו המנהג ואברהם אף הוא הפקיד בידי שרה, שטר כתובה.

דין הכתובה נהוג גם בימנו במדינת ישראל. משרד הדתות (כיום הרשות הארצית לשירותי דת) מדפיסים טפסי כתובה ואלו משמשים את בני הזוג המתחתנים דרך לשכות הרבנות ברחבי בארץ.

באמצעות שטר הכתובה מתחייב הבעל כלפי אשתו בחיובים שונים, חלק מהחיובים – חיובי מדור מזונות וכו' – מתייחסים לתקופת הנישואין.

חלק אחר – עיקר הכתובה, תוספת כתובה נדוניא ותוספת נדוניא – מתגבשים עם פקיעת הנישואין, בגירושין, או במות הבעל.

עיקר הכתובה הוא הסכום שעל הבעל (או יורשיו) לשלם לאישה מכיסו (או מעזבונו) במקרה בו הנישואין באים לקיצם, עקב גירושין, או מות הבעל , פרט לאותם מקרים בהם עפ"י הדין יוצאת האישה ללא כתובתה (ועל זה נדרש בפעם אחרת).

על סכום זה ניתן להוסיף, והתוספת תקרא – תוספת כתובה.

לכתובה – עיקר ותוספת, שתי תכליות מרכזיות:
א. חיזוק מוסד הנישואין ויציבותו, מתוך הנחה, כי כאשר הגירושין כרוכים בהשלכות

ממנויות, בני הזוג ישקלו צעדיהם וכפי שנכתב בתלמוד בבלי :"כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה".

ב. הבטחת עתידה הכלכלי של האשה, לאחר הגיע הנישואין לקצם, בפרט כדי להקל עליה להתחתן מחדש, וכפי שנאמר בתלמוד ירושלמי: "כדי שיהיו הכל קופצין עליה לשאתה".

כיצד תוכל האישה לפרוע השטר:
כפי שציינו קודם, הדין החל על כתובת האישה הוא הדין העברי, וכל בקשה/תביעה לקבלת כתובה תבחן עפ"י עקרונות הדין העברי.

זכותה של האישה לגבות את כתובתה מוגנת גם בחקיקה האזרחית, בחוק יחסי ממון ובחוק הירושה.

אישה המבקשת לפרוע את כתובתה, תוכל לעשות זאת במסגרת תביעת הגירושין, במקרה זה היא תצטרך להוכיח, כי היא זכאית לקבל כתובתה (לא מרדה, לא בגדה וכיוצ"ב), או, לא עלינו, במסגרת תביעה כנגד העזבון של בעלה (בהנחה שהלך לעולמו).

חוב הכתובה הנו חוב ברור וכל הטוען נגדו עליו נטל ההוכחה!

בתי הדין מתייחסים אל הכתובה כאל שטר גמור, השאלה היחידה שתבחן כאן, היא האם הכתובה מוגזמת.

ומהי כתובה מוגזמת? כתובה בה הסכום המדובר, הנו בלתי צפוי להיות מושג, באופן סביר, במהלך החיים, זאת להבדיל, מכתובה בסכום המספיק למחייה של שנה אחת.

בפס"ד שניתן בביה"ד הרבני האזורי בנתניה, בחודש אוקטובר בשנת 2006 נקבע, כי כתובה בסך של 1,000,000 ש"ח אינה מוגזמת והבעל חוייב לפרוע הכתובה.

גם כאן חשוב לדעת, הטוען לכתובה מוגזמת – עליו נטל ההוכחה.

טענה, לפיה הכתובה חסרת תוקף, מאחר ולא ייחסו חשיבות אליה בעת עריכתה, לא תסייע, בהכרח, למבקשים להמנע מפרעון הכתובה.

במסגרת הסכם ממון לא ניתן לוותר על כתובה, גם הוראה בצוואה השוללת כתובה לא תהיה ברת תוקף.

נסכם ונאמר, כתובה היא שטר חוב לכל דבר ועניין! כדאי וחשוב ליתן הדעת על כך בעת החתימה על השטר, כדי שלא נמצא חדלי פירעון בסופו של יום.

המאמר אינו יכול להוות תחליף לייעוץ משפטי מקיף ויש להתאים כל מקרה לנסיבותיו.

המאמר נכתב בנקודת זמן ולכן קיימת אפשרות של שינויים בחקיקה ובפסיקה.