החתונה, לפחות לחלקנו, היא מעמד מרגש ורומנטי. אלו מאתנו שבוחרים לקיים אותה בטקס דתי כהלכתו, לא תמיד מודעים לעובדה, כי מעבר להתחייבויות ההדדיות לאהבה ולחיים משותפים, נוצרת גם התחייבות משפטית מסוג אחר – התחייבות שטרית – היא הכתובה.

רבים מאתנו מתייחסים למסמך זה ולמעמד חתימתו, כאל מערכה נוספת בהצגה 'החתונה שלנו' וכך, מבלי משים, מציינים בשטר סכומים בעלי משמעות טקסית, או אחרת, מבלי לדעת שאת הסכום הזה יתכן ונדרש לפרוע באחד הימים.

אלו המבקשים להנשא בטקס דתי, ללא עריכת כתובה, לא יכולו לעשות זאת. עריכת שטר הכתובה, הינה חובה שאינה ניתנת להתנאה, שכן מדובר בחלק בלתי נפרד מנישואין עפ"י דין תורה.

אם כן איזה מעמד משפטי יש לכתובה והאם באמת צריכים לחשוש ממנה?
בפסקי דין רבים שניתנו לאחרונה, הן בבתי המשפט האזרחיים והן בבתי הדין הרבניים, חוייב הבעל לפרוע את שטר הכתובה עליו הוא חתם. גם כתובות בהן צויינו סכומים גבוהים במיוחד נפסקו ככשרות – כאלו שניתן וצריך לפרוע אותן.

אז אולי לא צריך לחשוש, אבל בהחלט כדאי לדעת יותר על המוסד שנקרא כתובה ובעיקר רצוי שלא למהר להרשים את הכלה , ממילא היא כבר נתנה הסכמתה להתחתן.

קצת על מוסד הכתובה הקדום:
הכתובה היא מוסד משפטי עתיק יומין ומקור הדינים המסדירים אותה בתקופה הקדומה, הדין החל על כתובת האישה הוא הדין העברי .

מימים ימימה נהגו בקהילות ישראל, כי במעמד החופה ובפני שני עדים, חותם החתן על שטר כתובה ומוסרו לכלה. כבר בימי אברהם אבינו הנהיגו המנהג ואברהם אף הוא הפקיד בידי שרה, שטר כתובה.

דין הכתובה נהוג גם בימנו במדינת ישראל. משרד הדתות (כיום הרשות הארצית לשירותי דת) מדפיסים טפסי כתובה ואלו משמשים את בני הזוג המתחתנים דרך לשכות הרבנות ברחבי בארץ.

באמצעות שטר הכתובה מתחייב הבעל כלפי אשתו בחיובים שונים, חלק מהחיובים – חיובי מדור מזונות וכו' – מתייחסים לתקופת הנישואין.

חלק אחר – עיקר הכתובה, תוספת כתובה נדוניא ותוספת נדוניא – מתגבשים עם פקיעת הנישואין, בגירושין, או במות הבעל.

עיקר הכתובה הוא הסכום שעל הבעל (או יורשיו) לשלם לאישה מכיסו (או מעזבונו) במקרה בו הנישואין באים לקיצם, עקב גירושין, או מות הבעל , פרט לאותם מקרים בהם עפ"י הדין יוצאת האישה ללא כתובתה (ועל זה נדרש בפעם אחרת).

על סכום זה ניתן להוסיף, והתוספת תקרא – תוספת כתובה.

לכתובה – עיקר ותוספת, שתי תכליות מרכזיות:
א. חיזוק מוסד הנישואין ויציבותו, מתוך הנחה, כי כאשר הגירושין כרוכים בהשלכות

ממנויות, בני הזוג ישקלו צעדיהם וכפי שנכתב בתלמוד בבלי :"כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה".

ב. הבטחת עתידה הכלכלי של האשה, לאחר הגיע הנישואין לקצם, בפרט כדי להקל עליה להתחתן מחדש, וכפי שנאמר בתלמוד ירושלמי: "כדי שיהיו הכל קופצין עליה לשאתה".

כיצד תוכל האישה לפרוע השטר:
כפי שציינו קודם, הדין החל על כתובת האישה הוא הדין העברי, וכל בקשה/תביעה לקבלת כתובה תבחן עפ"י עקרונות הדין העברי.

זכותה של האישה לגבות את כתובתה מוגנת גם בחקיקה האזרחית, בחוק יחסי ממון ובחוק הירושה.

אישה המבקשת לפרוע את כתובתה, תוכל לעשות זאת במסגרת תביעת הגירושין, במקרה זה היא תצטרך להוכיח, כי היא זכאית לקבל כתובתה (לא מרדה, לא בגדה וכיוצ"ב), או, לא עלינו, במסגרת תביעה כנגד העזבון של בעלה (בהנחה שהלך לעולמו).

חוב הכתובה הנו חוב ברור וכל הטוען נגדו עליו נטל ההוכחה!

בתי הדין מתייחסים אל הכתובה כאל שטר גמור, השאלה היחידה שתבחן כאן, היא האם הכתובה מוגזמת.

ומהי כתובה מוגזמת? כתובה בה הסכום המדובר, הנו בלתי צפוי להיות מושג, באופן סביר, במהלך החיים, זאת להבדיל, מכתובה בסכום המספיק למחייה של שנה אחת.

בפס"ד שניתן בביה"ד הרבני האזורי בנתניה, בחודש אוקטובר בשנת 2006 נקבע, כי כתובה בסך של 1,000,000 ש"ח אינה מוגזמת והבעל חוייב לפרוע הכתובה.

גם כאן חשוב לדעת, הטוען לכתובה מוגזמת – עליו נטל ההוכחה.

טענה, לפיה הכתובה חסרת תוקף, מאחר ולא ייחסו חשיבות אליה בעת עריכתה, לא תסייע, בהכרח, למבקשים להמנע מפרעון הכתובה.

במסגרת הסכם ממון לא ניתן לוותר על כתובה, גם הוראה בצוואה השוללת כתובה לא תהיה ברת תוקף.

נסכם ונאמר, כתובה היא שטר חוב לכל דבר ועניין! כדאי וחשוב ליתן הדעת על כך בעת החתימה על השטר, כדי שלא נמצא חדלי פירעון בסופו של יום.

המאמר אינו יכול להוות תחליף לייעוץ משפטי מקיף ויש להתאים כל מקרה לנסיבותיו.

המאמר נכתב בנקודת זמן ולכן קיימת אפשרות של שינויים בחקיקה ובפסיקה.

הצדדים – יהודים אזרחי המדינה, שעבורם היה זה פרק ב' בחיים, באמתחתם ניסיון כושל אחד של נישואין כדת משה וישראל והליך גירושין אחד ארוך וכואב, בקשו לקשור חייהם יחד – הפעם ללא נישואים, דתיים, או אזרחיים, מתוך כוונה ברורה, שלא להדרש למסוכת בית הדין הרבני, במקרה של סיום הקשר.

בני הזוג חיו יחדיו משך 10 שנים, בבית משותף, הביאו שני ילדים לעולם וניהלו חיי משפחה תקינים, כל זאת עד לאותו היום בו הודיעה האישה לאיש : "אינני אוהבת אותך יותר, גיליתי את אהבתי לנשים, אני עוברת להתגורר עם בת זוגי".

האיש, שחש מושפל ופגוע, החליט לנקום באמצעות עתירה לבית הדין הרבני בתביעת גירושין, אליה כרך את ענייני הרכוש. האיש סבר ,כי התדיינות בבית הדין הרבני, תקנה לו יתרון כלכלי. זאת בעיקר, נוכח הנטיות המיניות החדשות של האישה. יתרון שיאפשר לו להשיב ,לפחות חלק, מכבודו האבוד. כיצד פסק בית הדין הרבני בתביעה?

בחינת שאלת קיומם של נישואין וקידושין אצל בני זוג שלא נישאו כדת משה וישראל

כאשר בני זוג נישאו בנישואין יהודיים (על פי ההלכה), לא קיימת כלל שאלה בדבר הצורך בגט יהודי ,עפ"י ההלכה.

כאשר מדובר בבני זוג שנישאו בנישואין אזרחיים, או במקרה שלנו, בבני זוג שלא נישאו כלל וחיו כידועים בציבור, מתעוררת השאלה, האם נדרש כלל גט?

מחד – לא התקיים כל טקס (אצל ידועים בציבור) או לחילופין, התקיים טקס שאינו עומד בדרישות ההלכה היהודית. על כן ,לכאורה, לא מתקיימת החובה למתן גט.

מאידך – יתכן ומערכת היחסים בין בני הזוג הכילה רכיבים / סממנים העשויים להעמידה בדרישת המינימום ההלכתית ,לצורך ההכרה בה כנישואין המחייבים גט.

על מנת להכריע בסוגייה זו, נדרש בית הדין לבחון, האם מערכת היחסים הכילה הרכיבים/הסממנים הנדרשים: הכרזה על כוונת בני הזוג להנשא, העברת טבעת בין בני הזוג, חתימה על הצהרת הסכמה להנשא והכרת הסביבה את בני הזוג כבני זוג נשואים.

ככל שמערכת היחסים בין בני הזוג, הכילה רכיבים אלו,כולם או חלקם, ועל מנת לצאת ידי חובת כל ספק, שמא מדובר, על אף הכל, בנישואין יהודיים תקפים, הקושרים ומחייבים את בני הזוג עד למתן גט פיטורין – יידרשו בני הזוג ל'גט לחומרא' (גט שניתן על דרך ההחמרה) או ל'גט מספק' (גט שנדרש מחמת הספק).

במקרה הנדון, טען האיש, כי מסר טבעת לאישה ,כי היתה תכתובת בין הצדדים באשר לכוונתם להנשא וכי הסביבה הקרובה ראתה בהם כבני זוג נשואים לכל דבר ועניין – ומשכך התקיימו, לטענתו, נישואין ולביה"ד סמכות לדון בתביעה ובנושא הרכוש הכרוך לה.

לאחר דיון בבית הדין ומשהוכח, כי בני הזוג לא נרשמו לנישואין ,וכי לא התחייבו להנשא והטבעת היתה מתנה שניתנה, כאות להכרזת האהבה בין בני הזוג בלבד – פסק בית הדין האזורי בחיפה, כי בפועל לא היו נישואין, או קידושין ומשום כך, לא ניתן להחיל על מערכת יחסים זו את "הפן הפנימי" של הנישואין, שעניינו החיובים ההדדיים שבין בני הזוג.

לכל היותר, קבע בית הדין, יש להתייחס אל "הפן החיצוני" של הנישואין, שעניינו השלכות הנישואין על הצד השלישי.

בפסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה, מיום 24.12.2009 נקבע עוד, כי לא ניתן לכרוך את ענייני הרכוש לתביעת הגירושין וכן, כי הצדדים נדרשים לגט מצד עיקר הדין ולחומרא בלבד ועל האיש ליתן גט פיטורין לאשה.

האיש ערער על פס"ד לבית הדין הרבני הגדול, אולם ערעורו נדחה, וביום 24/2/10 קבע בית הדין הגדול, כי לא היו נישואין וקידושין וכי נדרש הבעל ליתן גט לחומרא בלבד.

מסקנה – גם בני זוג שנישאו בנישואין אזרחיים, או חיו כידועים בציבור, ללא נישואין, יכולים למצוא עצמם נדרשים להגיע לבית הדין הרבני.

הזכות לקבל מזונות והחובה לשלם מזונות – אינה מסתיימת עם מותו של החייב במזונות! והחובה לתשלום המזונות, ממשיכה לחול כחוב של העיזבון!

חוק הירושה קובע, כי בן זוג, הורים, או ילדים הנזקקים למזונות, יהיו זכאים לקבל מזונות מן העזבון, בין בירושה עפ"י דין ובין בירושה עפ"י צוואה.
החוק והפסיקה עמדו על סוגייה זו בהרחבה, ובידי הזכאים למזונות ניתנו הכלים לממש זכותם למזונות, בכפוף לעמידתם בקריטריונים שקבע המחוקק.

חשוב לציין, החוק אינו מתייחס רק למזונות הקטינים וקובע עוד, כי חובות העזבון יכללו גם את זכויותיו של בן הזוג, כפי שהן באות לידי ביטוי בחוק יחסי ממון, או בהסכם ממון שנחתם בין הצדדים. גם הסכום המופיע בכתובתה של האישה הנו חוב של העזבון- כל עוד אין הוא עולה על סכום סביר.

מי הם הזכאים למזונות מן העזבון וכיצד נקבעת זכאותם
אם כן, החוק קובע מפורשות, כי הזכאי למזונות יוכל לגבות את מזונותיו מן העזבון, ובלבד שעבר את שתי המסוכות :א. נקבע כי הוא זכאי למזונות. ב. נקבע שיעור המזונות לו הוא זכאי.

חוק הירושה קובע, כי הזכות למזונות היא לבן הזוג של המוריש, לילדי המוריש עד גיל 18 ולילדים נוספים בהתאם לנסיבות (ילד נכה, או ילד בגיר עד גיל 23) ולהורי המוריש, שהדאגה לפרנסתם היתה על המוריש ערב מותו.
עוד קובע החוק, כי מי שערב מות המוריש, גר עם המוריש והמוריש היה אחראי על כלכלתו – יהיה רשאי לקבל כלכלתו מן העזבון, חודש ימים לאחר מות המוריש.

זכותו של ידוע בציבור למזונות מן העיזבון – החוק קובע, כי אישה ואיש שחיו חיי משפחה במשק בית משותף ולא היו נשואים ואחד מהם מת ובשעת מותו, אף אחד מבני הזוג לא היה נשוי לאדם אחר – זכאי הנשאר בחיים למזונות מן העזבון, כאילו היו נשואים זה לזה.

הקריטריונים שיש לבחון בקביעת הזכות למזונות ומידתם – המחוקק קבע מספר קריטריונים בהם יש להתחשב בטרם תקבע הזכאות, רשימת הקריטריונים אינה סגורה ויתכנו שיקולים נוספים שאינם מפורטים ברשימה. בין היתר קבע המחוקק, כי יש לבחון את שווי העזבון, הכנסתו ורכושו של תובע המזונות, ורמת החיים לפני ואחרי מות המוריש.
עוד נקבע, כי יש להתחשב במה שמגיע לבן הזוג כתוצאה מקשר האישות בינו לבין המוריש- לדוגמה הכתובה.

שלילת זכותו של בן הזוג למזונות – המוריש אינו יכול לשלול, או להגביל בצוואתו, או בהסכם שנעשה בחייו, את זכותם של הזכאים למזונות.
הוראת צוואה, או הסכם, שנעשה בחיי המוריש, ואשר קובעת שלילת, או הגבלת מזונות הזכאים – תהיה בטלה! הוראת הסכם בדבר שלילת/הגבלת מזונות, שנעשתה לאחר מות המוריש, תבחן ע"י ביהמ"ש.

למעשה, על פי רוב, שלילת הזכות למזונות מן העזבון, תיעשה בעיקר במקרים בהם הזכות למזונות נשללה עוד טרם מותו של המוריש, שאז לא יהיה קיום לזכות גם לאחר מות המוריש.

כפי שנוכחנו, הזכות למזונות מוגדרת בחוק, כחוב של העזבון והיא אף קודמת לזכות הירושה של היורשים , ומכאן, שבטרם יחולק העזבון וכל עוד לא קיימים חובות נוספים לעזבון, הרי שקודם יחולקו המזונות מן העזבון ורק לאחר מכן יחולק העזבון בין היורשים.

אך הדבר לא לגמרי פשוט וקל, שהרי גם לחובות העזבון יש קדימויות וסדרי עדיפות (כמו כל דבר בחיים), והחוק קובע שחוב המזונות מן העזבון הוא האחרון ברשימה! היינו, במקרה שבו לעזבון קיימים חובות נוספים, פרט לחוב המזונות, הרי שחובות העזבון, יפרעו ראשונה ורק לאחר מכן ישולמו המזונות מן העזבון.

במקרה בו לא מצוי די כסף בעזבון, כדי לספק מזונותיהם של כל הזכאים – רשאי בית המשפט לראות כחלק מהעזבון רכוש ו/או כספים שנתן המוריש, בתוך שנתיים טרם מותו, ללא קבלת תמורה נאותה, למעט תרומות ומתנות. בית המשפט רשאי לחייב את המקבל להחזיר לעזבון, או לשלם מזונות בגובה הסכום שנותר בידו בזמן שהמוריש מת, ואם קיבל שלא בתום לב- את שוויו של כל מה שקיבל.

ולאחר שהבנו את כל הסוגיות ועמדנו בכל המבחנים, כדי לגשת למלאכה, יש לזכור, רק עוד דבר אחד – המועד להגשת התביעה/ הבקשה למזונות – החוק קובע, כי בקשה לקביעת מזונות, תוגש לבית המשפט, לפני חלוקת העזבון, אולם בית המשפט יוכל לדון בבקשה כזו, גם אם הוגשה, תוך 6 חודשים לאחר חלוקת העזבון, במידה והנסיבות מצדיקות זאת.

המאמר אינו יכול להוות תחליף לייעוץ משפטי מקיף ויש להתאים כל מקרה לנסיבותיו.
המאמר נכתב בנקודת זמן ולכן קיימת אפשרות של שינויים בחקיקה ובפסיקה.

כאשר אדם לא ערך צוואה בחייו, יחול חוק הירושה ועזבונו של האדם, יחולק בין יורשיו על פי הדין.

היורשים יכולים להיות קרוביו של הנפטר, אך אם אין לנפטר יורשים, עזבונו מועבר לידי האפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים.

• כדי לחלק את עזבונו של הנפטר בירושה על פי דין יש להגיש בקשה לצו ירושה לרשם לענייני ירושה במשרד המשפטים, לפי הסמכות המקומית: מקום מושבו של המוריש, ואם לא היה בישראל לפי מקום הימצא נכס מנכסי העזבון או לאחד מבתי הדין הרבניים.
• קופות גמל וביטוחי מנהלים: אלה אינם נחשבים לחלק מעיזבונו של הנפטר, ויורש אותם אוטומטית המוטב המופיע ברישומים.

מי הם היורשים:

• שיטת הירושה בישראל מתבססת על קשרי הדם בין אבות לבנים, ולפיה יורשיו של הנפטר הם קרובי המשפחה הקרובים אליו ביותר – בני זוג (הקרוב היחידי שאינו קרוב בקשר דם), הורים, צאצאים, או קרובי משפחה אחרים, על פי סדר הירושה.
• גם קרובי משפחה שטרם נולדו נכללים ביורשים האפשריים של נפטר, אם מועד לידתם חל בתוך 300 יום מיום הפטירה.
• אם אין לנפטר יורשים, בדרגות הקרבה הנזכרות בחוק – עיזבונו עובר לידי המדינה, שאותה מייצג האפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים.

סדר היורשים:

• זכות הראשונים בירושה מתחלקת שווה בשווה בין בן הזוג של הנפטר ובין ילדיו של הנפטר. בן הזוג מקבל מחצית מן הירושה, והילדים מתחלקים שווה בשווה במחצית הנותרת.
  בנוסף למחצית מכלל הרכוש זכאי בן הזוג לרשת גם את המטלטלין ואת מכונית הנוסעים של המנוח.
  אלמנה זכאית לקבל מן העיזבון גם את דמי כתובתה ותוספת כתובה, ובנסיבות מסוימות היא יכולה גם לדרוש מזונות מן העיזבון.
• ידועים בציבור: זכות הירושה של ידוע או ידועה בציבור של הנפטר שווה לזו של בני זוג נשואים אך רק אם הידועים בציבור אינם נשואים לאחרים, וכאשר מוכיח בן הזוג שנותר בחיים כי הוא והמנוח חיו כידועים בציבור וקיימו משק בית משותף.
• בן הזוג יורש את כל העיזבון רק אם הנפטר לא הותיר אחריו ילדים, אחים או הורים.
• הורי המנוח, אחיו ואחיותיו מתחלקים בכל העיזבון רק אם הנפטר לא הותיר אחריו בן או בת זוג ולא היו לו ילדים.
• ירושתו של נפטר שהותיר אחריו ילדים אך לא הותיר אחריו בן או בת זוג מתחלקת שווה בשווה בין ילדיו. אם גם ילדיו של הנפטר אינם בחיים, הירושה מתחלקת בין נכדיו של הנפטר. אם מי מילדי הנפטר נפטר לפניו חלקו עובר לנכדיו בחלקים שווים ביניהם. אם מי מיורשי הנפטר נפטר אחריו – חלקו עובר ליורשיו עפ"י צו ירושה/קיום צוואה.
• ירושתו של נפטר שלא היו לו ילדים ולא הותיר אחריו בן או בת זוג, הורים או אחים, מתחלקת שווה בשווה בין הורי הוריו של הנפטר וצאצאיהם.
• ירושתו של נפטר ערירי עוברת לניהול האפוטרופוס הכללי, ונשמרת מספר שנים כדי לאפשר ליורשים שיתגלו לקבל את הירושה, לאחר חלוף זמן הקבוע בחוק, עובר העזבון למדינה.

חשיבות רבה נודעת לזכותו של אדם, לבחור כיצד לנהל את ענייניו האישיים והרכושיים, בין בחייו ובין לאחר לכתו, בדרך התואמת את השקפת עולמו.

לכל אדם נתונה בחייו הזכות לבחור באילו חוזים משפטיים להתקשר, באיזה אפיק להשקיע כספים, איזה טיפול רפואי לקבל, היכן להתגורר וכו'.

הרציונל של הותרת חופש הבחירה בידי האדם, הוא שעומד מאחורי מסמך הצוואה, בה לאדם נתונה הזכות לקבוע, מה יעשה ברכושו, גם לאחר לכתו.

הפגיעה בחופש הבחירה של האדם, נעשית, עת נשללת ממנו כשרותו המשפטית, כלומר, במקרה בו האדם אינו יכול עוד להבין ולקבל החלטות בענייניו, שאז מועברות "המושכות" לאחר.

עד לשנת 2017, כאשר אדם איבד את כשרותו המשפטית (היכולת לקבל החלטות בענייניו) פנו קרוביו לביהמ"ש, בבקשה למנות לו אפוטרופוס. זהות האפוטרופוס וההנחיות למילוי תפקידו, נקבעו בחוק וע"י ביהמ"ש.

מרגע שמונה לאדם אפוטרופוס במסגרת הליך זה, "הופקעה" ממנו זכות הבחירה, כיצד לנהל את חייו. לעמדתו ולרצונו של האדם בשלב זה (של מינוי אפוטרופוס), אין משקל ממשי וההליך יוצא משליטתו ומועבר לידיו של ביהמ"ש ושל האפוטרופוס שמונה.

בשנת 2017, נעשה תיקון משמעותי בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ונוצר מנגנון חדש, אשר מקצר את ההליך המשפטי למינוי אפוטרופוס ומאפשר לפעול בדרך יעילה ומכבדת יותר – באמצעות ייפוי הכוח המתמשך.

ייפוי הכוח המתמשך, הוא מנגנון משפטי, באמצעותו יכול כל אדם מעל גיל 18, לדאוג מבעוד מועד למצב עתידי, בו הוא יאבד את יכולתו לנהל את ענייניו. באמצעות מנגנון זה, אדם יכול לקבוע מראש, מי ישמש כידו הארוכה, בעת בה לא יוכל עוד לנהל ענייניו ואף לתת מראש הנחיות, כיצד יש לפעול בעניינים השונים.

יתרונו הגדול של ייפוי הכוח המתמשך, אינו רק בעובדה שהוא הליך קצר ויעיל יותר מהליך משפטי של מינוי אפוטרופוס, כי אם ובעיקר בעובדה, שהוא שם את האדם וצרכיו במרכז, ומעניק לאדם היכולת לתכנן את עתידו ולשלוט עליו, גם כאשר הוא נעדר יכולת להבין ולקבל החלטות.

ייפוי הכוח המתמשך, מותיר את זכות הבחירה בידי האדם ומכבד את רצונו, לקבוע כיצד לנהל את חייו, עפ"י השקפת עולמו.

ההגדרה המשפטית של ייפוי הכוח המתמשך
מסמך המאפשר לכל אדם, מעל גיל 18, למנות לעצמו מיופה כוח, שיוכל בעתיד לקבל עבורו החלטות, במקרה שהוא לא יוכל לעשות זאת בעצמו. במסגרת ייפוי הכוח, יוכל האדם לקבוע מראש הנחיות למיופה הכוח, כיצד לנהוג ואלו החלטות לקבל בכל עניין, אישי, רפואי, או כלכלי, והוא גם יוכל להשאיר למיופה הכוח, את שיקול הדעת המלא, או החלקי, לקבל החלטות בעניינים מסוימים.

מיופה הכוח (האדם שמונה) מחויב לפעול עפ"י הנחיות שנקבעו ע"י הממנה, לחילופין, עפ"י הנחיות שיינתנו ע"י הממנה בזמן אמת, למעט במקרים בהם ההנחיות, בלתי אפשריות לביצוע, או בלתי חוקיות, או כאשר הן עלולות להסב פגיעה חמורה בממנה – במקרים כאלה, מיופה הכוח יוכל לפנות אל ביהמ"ש ולבקש לקבל הוראות כיצד לפעול.

תנאי לעריכת ייפוי הכוח המתמשך, הוא היכולת של האדם (עורך המסמך/ הממנה) להבין את המטרה, המשמעות והתוצאות של העברת "הכוח להחליט", לידי אדם אחר.

כניסת ייפוי הכוח לתוקף
ייפוי הכוח נכנס לתוקף, כאשר נקבע שהאדם אינו מבין עוד בדבר (בדרך כלל בשל דמנציה, או מצב רפואי אחר, הפוגע ביכולתו הקוגניטיבית של האדם להבין ולקבל החלטות).

מומלץ לקבוע בייפוי הכוח, שהקביעה, כי האדם אינו מבין עוד בדבר, תיעשה ע"י איש מקצוע בלבד (רופא מומחה/ פסיכוגריאטר), על מנת למנוע מצב של שימוש לרעה חלילה בייפוי הכוח.

מה הם "העניינים האישים" בייפוי הכוח

העניינים אשר מתייחסים לרווחה האישית של האדם, לצרכיו היומיומיים, למקום מגוריו, לבריאותו, לענייניו הגופניים, הנפשיים, או החברתיים. ניתן לערוך ייפוי כוח שמתייחס רק לעניינים בריאותיים.

מה הם "העניינים הרכושיים" בייפוי הכוח
העניינים הנוגעים לרכוש ולכספים של האדם, ומתייחסים לטיפול בכלל הנכסים וההתחייבויות שלו, לרבות בכספים המצויים בחשבונות הבנק, זכויות כספיות וכיו"ב.

פרק ההנחיות המקדימות בייפוי הכוח
בפרק זה, יוכל האדם לקבוע, כיצד ינוהלו ענייניו האישיים והרפואיים, תוך מתן הנחיות מפורטות שימנעו ספק, או פרשנות מוטעית.

דוגמה להנחייה בעניין רפואי – ניתן לקבוע היכן לעבור טיפולים רפואיים, זהות הרופא המטפל, סוג הטיפול וכיו"ב.

דוגמה להנחייה בעניין אישי – ניתן לקבוע את מקום המגורים – בקרבת בן משפחה, בסידור חוץ ביתי, בביתו של הממנה וכו'. כמו כן, ניתן לקבוע את מועד המעבר למגורים חוץ ביתיים (בית סיעודי, בית אבות וכו') ואת הנסיבות שיאפשרו מעבר שכזה.

דוגמה להנחייה בעניין כלכלי – ניתן לקבוע כיצד להשקיע כספים, מה יעשה בכספים שמגיעים מדמי שכירות של נכסים שבבעלות הממנה, מה גובה המתנה הכספית שתינתן לבני משפחה באירועים מסוימים (חתונת נכד, בר מצווה וכו').

החתימה על ייפוי הכוח המתמשך חייבת להיעשות בפני עו"ד שעבר הכשרה, לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, לעריכת ייפוי כוח מתמשך.

צוואה היא הצהרה בכתב, המהווה מסמך משפטי, אשר מסדיר את חלוקת הרכוש של אדם לאחר מותו. הצוואה יכולה להתייחס לכל רכוש שהיה לאדם בעת מותו, ולכלול הוראות מדויקות ותנאים לביצועה ולחלוקת הרכוש. אין הגבלה על מספר הצוואות שיכול אדם להשאיר אחריו, אך הצוואה המאוחרת התקפה היא שתקויים והיא מבטלת צוואות שקדמו לה.

החוק הישראלי מכיר בארבעה סוגי צוואות:

• צוואה בכתב יד:  כתובה בידי המצווה, וחתומה בחתימתו ובכתב ידו, נושאת את תאריך חתימתה, בכתב ידו של המצווה.

• צוואה בפני עדים: נעשית בכתב, נושאת תאריך, נחתמת בידי המצווה בפני שני עדים. הצוואה יכולה להיות כתובה בכתב יד או מודפסת, אך החתימות חייבות להיות בכתב ידם של המצווה והעדים, ולהיחתם במועד עריכת הצוואה ולא במועד מאוחר יותר. מומלץ, כי לפחות אחד העדים יהיה עורך דין המתמחה בעריכת צוואות, כדי למנוע מהמצווה טעויות שעלולות לאחר מותו להביא לפסילת הצוואה.

• צוואה בפני רשות:  צוואה הנאמרת בעל פה או מוגשת בכתב בפני שופט, הרשם לענייני ירושה, חבר בית דין דתי או נוטריון.

• צוואה בעל פה: ידועה גם בשם צוואת "שכיב מרע". האפשרות לערוך צוואה מעין ז, קיימת רק במקרה שהמצווה נמצא על סף מוות, או רואה עצמו במצב כזה. צוואה בעל פה צריכה להיעשות בפני שני עדים המבינים את שפת המצווה, ועליהם לרשום אותה בזיכרון דברים הכולל את תוכן הציווי, התאריך והנסיבות שהביאו לעריכתה. לאחר מכן יש להפקיד את הצוואה אצל הרשם לענייני ירושה. צוואה בעל פה בטלה לאחר חודש, אם חלפו הנסיבות שהצדיקו את עריכתה והמצווה עודנו בין החיים.

בקשה למתן צו לקיום צוואה – לאחר מותו של המצווה, יש להגיש בקשה לקיום הצוואה,  לרשם לענייני ירושה, במחוז מגוריו של המצווה (המחוזות: תל אביב והמרכז, ירושלים, חיפה והצפון, באר שבע והדרום).

הבקשה יכולה להיות מוגשת ע"י מבקש שיש לו עניין בעיזבון כיורש, כמנהל עיזבון, או כנושה. לבקשה מצורף תצהיר עליו יש לחתום בפני עו"ד.

לבקשה יש לצרף המסמכים הבאים:
תעודת הפטירה של המצווה, הצוואה המקורית, הודעה לכל היורשים על הגשת הבקשה ואישורים על תשלום האגרה לרשם (ניתן לשלם באופן מקוון דרך האתר).

מענק הקורונה, הוא תשלום שהעבירה המדינה, בהתאם להחלטתה ולמתווה שנקבע בחוק: "התכנית לסיוע כלכלי (נגיף הקורונה החדש – מענק חד פעמי) הוראת שעה ותיקוני חקיקה, תש"ף 2020)".

המענק חולק לכל הורה לילדים מתחת לגיל 18, ללא קשר לסטטוס האישי של ההורה (נשוי/פרוד/גרוש).

בסעיף ג' (המתוקן) להוראת החוק נקבע: " מענק לפי סעיף זה ישולם באמצעות חשבון הבנק שאליו משתלמת קצבת הילדים בעד אותו ילד, אולם אין בהעברת התשלום לחשבון הבנק כדי לשלול את זכותו של הורה פרוד או גרוש, שחשבון הבנק שאליו מועבר התשלום שייך להורה האחר, לקבל את חלקו במענק מאותו הורה, בהעברה או בקיזוז, בהתאם לחלקו היחסי לפי פסק דין, או הסכם בין ההורים, לעניין החזקתם הכלכלית של הילדים שבעדם ניתן המענק".

הוראות החוק לא היו מספיק ברורות והורים רבים נותרו חלוקים בשאלה, כיצד, אם בכלל, נדרש לחלק המענק ביניהם.

הסוגייה הגיעה לפתחם של בתי הדין ובתי המשפט לענייני משפחה, אשר עד לאחרונה, הכריעו בסוגייה לגופו של תיק.

אולם, בפסקי דין שניתנו בחודש ספטמבר 20, בבית המשפט לענייני משפחה ובלשכת ההוצל"פ, ניתנה פרשנות בהירה יותר להוראות החוק ולפיה – כספי המענק יחולקו בין ההורים, באופן יחסי לנטל בו נושא כל אחד מהם, בכלכלת הילדים המשותפים.

היינו, החלוקה תיעשה, בהתאם ליחס זמני השהות של הילדים עם כל אחד מההורים, כך שאם לדוגמה, הילדים שוהים עם האב 40% מהזמן, שאז האב יהיה זכאי ל 40% מדמי המענק ואילו האם תהיה זכאית ל- 60%. ככל שההורים חולקים ביניהם זמני שהות שווים, שאז המענק יחולק ביניהם באופן שווה.

חשוב להבהיר ולסייג – ככל שבהסכם, או בפסק דין שניתן, ישנה התייחסות מפורשת לסוגיית כספי המענק, שאז יש לפעול בהתאם לאמור בהסכם, או בפס"ד, בכל הנוגע לחלוקת כספי המענק (בהסכמים ובפסקי דין מהחודשים האחרונים ישנה התייחסות מפורשת לסוגיית כספי המענק ונקבע בהם כיצד אלו יחולקו בין ההורים).

לסיכום – מענק הקורונה נועד לסייע לשני ההורים בכלכלת ילדיהם. העובדה שקצבת הילדים מועברת לחשבונו של אחד ההורים, אינה שוללת את זכותו של ההורה האחר לקבל חלקו במענק. התיקון שנעשה לחוק (בסעיף ג' שצוטט לעיל) קובע, כי יש לחלק המענק בין ההורים בהתאם ליחס הנטל הכלכלי שנקבע בפס"ד, או בהסכם, עוד הוא קובע, כי להורה המשלם מזונות, יש זכות לקזז את חלקו במענק מתשלום המזונות.

פסק הדין שניתן בבע"מ 919/15, בחודש יולי 2017, קבע הלכה חדשה של בית המשפט העליון, בנוגע למזונות ילדים בגילאי 6-15. ההלכה הובילה לרפורמה בחלוקת נטל החיוב במזונות, והיא קובעת, כי החיוב יחול במידה שווה על שני ההורים, תוך שחלוקת הנטל ביניהם, תיקבע על פי יכולותיהם הכלכליות, כושר השתכרותם היחסי וחלוקת זמני השהות של הילדים, עם כל אחד מההורים.

ההלכה, אינה חלה רק על מקרים של משמורת משותפת ועל הורים בעלי יכולת השתכרות שווה, והיא קובעת, כי יש לבחון כל מקרה לגופו, על פי הפרמטרים הבאים:

1. צורכי הילדים.
2. יכולותיהם הכלכליות של ההורים.
3. קביעת היחס בין היכולות הכלכליות של הורים.
4. חלוקת הסדרי השהות בפועל בין ההורים.

השינוי שהביאה ההלכה החדשה, הביא לפתחם של בתי המשפט לענייני משפחה דיונים בשאלות חשובות, וביניהן:

1. האם ההלכה חלה רטרואקטיבית על פסקי דין שניתנו לפני ה- 19.7.17 (מועד מתן פס"ד בבע"מ)?
2. האם יש להבדיל בין מזונות שנקבעו בהסכם שאושר טרם פרסום ההלכה ובין מזונות שנקבעו בפס"ד, טרם מועד זה?
3. האם עצם קיומה של הלכה חדשה, מהווה שינוי נסיבות מספק לצורך דיון מחדש בקביעת סכום המזונות?

ככלל, פסק דין למזונות, אינו יוצר מחסום סופי מפני חידוש ההתדיינות וניתן לחזור ולפנות לבית המשפט בבקשה לקיים דיון מחודש בסוגיית המזונות, אולם זאת, בכפוף, להוכחת התנאי, כי חל שינוי מהותי בנסיבות, המצדיק את שינוי הקביעה המקורית. הנטל להוכיח את השינוי ומהותו, מוטל על התובע.

מה יכול להיחשב כשינוי נסיבות מהותי?
מעבר של האם להתגורר עם בן/בת זוג חדש/ה (הפחתה בהוצאת רכיב המדור), או, ירידה בשכר ההורה המבקש (הנושא בתשלום המזונות), או, עלייה בשכרו של ההורה האחר – ולצד אלו שינוי לרעה /הטבה משמעותית במצב כלכלי, או, שינוי לרעה במצב בריאותי המביא לירידה בשכר לאורך זמן. ועוד. לא קיימת רשימה סגורה וכל מקרה נבחן לגופו.

בנוסף לבדיקת שינוי הנסיבות, יש לבחון את תום הלב של התובע, היעדר תום לב בהגשת התביעה (לדוגמה, אי תשלום מזונות באופן סדיר, אי עמידה בהסדרי השהות שנקבעו וכו'), ימנע מהתובע להיכנס בדלתו של בית המשפט.

עיון בפס"ד שניתנו לאחר פרסום ההלכה, מעלה, כי ככלל, לא ניתן לראות בשינוי שנעשה בעקבות ההלכה החדשה ,כשלעצמה, נסיבה מספקת, אשר בכוחה להצדיק לבדה, את התערבות בית המשפט בתיקי מזונות, אשר נידונו והסתיימו לפני פרסום ההלכה.

עוד עולה, כי קיים קושי גדול יותר להביא לשינוי, בתיקים בהם המזונות נקבעו בהסכם, לעומת תיקים בהם התנהל דיון וניתן פס"ד, במקרים כאלה, נדרש להוכיח שינוי נסיבות יותר משמעותי ולהראות, שלא היו בהסכם ויתורים בסכום המזונות, תמורת איזון לא שוויוני ברכוש.

המציאות אליה אנו נחשפים היום היא, קיומם של שני סוגי אבות, אלו אשר עניינם נדון ונפסק לפני ה- 19.7.17, ואלו אשר עניינם נדון ונפסק לאחר ה- 19.7.17 – ההבדלים בין סכומי המזונות שנדרש לשלם כל אחד מסוגי האבות ,יכולים להיות עצומים! גם כאשר מדובר בנסיבות זהות.

האם זה ראוי? צודק? שוויוני?
שופטי בית המשפט לענייני משפחה חלוקים בשאלות אלה.

מצד אחד – ניצב פס"ד של כבוד השופט אליאס, בו נקבע, כי ההלכה בבע"מ 919/15, עשויה כשלעצמה, להוות שינוי נסיבות מהותי, אשר יש בו כדי להצדיק עיון מחדש בפסיקת מזונות קודמת.
המצדדים בעמדתו של כב' השופט אליאס טוענים, כי המשך הנשיאה בנטל, כפי שהיה עד למועד פרסום ההלכה החדשה, מהווה פגיעה ביכולתם של אבות רבים לספק לילדיהם הקטינים את צורכיהם ביחס להכנסותיהם.

גם מבחינת עיקרון השוויון, טוענים המצדדים בגישה זו, ספק אם ניתן לאפשר קיום של דור אבות המחויב במזונות עפ"י קריטריונים שהיו בטרם פורסמה ההלכה ודור אבות המחויב במזונות, מופחתים, לאחר פרסום ההלכה.

מן הצד השני – ניצבים שורה של פס"ד הקובעים, כי לא ראוי להחיל את הלכת בע"מ 919/15 באופן רטרואקטיבי, בתיקים בהם ניתן פס"ד, עוד בטרם פרסום ההלכה, אלא רק ממועד פרסום ההלכה ואילך.
המצדדים בגישה זו טוענים, כי מתן אפשרות לפתיחה של ההסכם שנכרת בין בני הזוג, עלול להביא לפגיעה בחופש החוזים. עוד הם מציינים, כי יש להניח, שבעת הסכמת הצדדים על סכום מזונות, הם ידעו, כי תיתכן אפשרות בה הדין ישתנה, וכי הסכם גירושין הוא הסכם מורכב הכולל הסכמות תלויות שבמרחק הזמן, לא ניתן לבודד ביניהן. בנוסף טוענים המצדדים בגישה זו, כי קיימת חשיבות גדולה בשמירה על היציבות המשפטית, על עיקרון סופיות הדיון ועל מניעת הצפת בתי המשפט.

נוכח אי הוודאות, פורסמה בחודש יולי 2019, הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, לפיה – ההלכה החדשה, אינה מהווה שינוי נסיבות כשלעצמו, כנסיבה יחידה, וכי המבחנים שחלו בעבר, באשר לשינוי המזונות, ימשיכו לחול כפי שהיו.

אין ספק, כי הדיון שהתעורר סביב השלכותיה של ההלכה החדשה, מחייב לבחון את עיקרון היציבות, את החשש מפני הצפת המערכת ואת חשיבותו של עיקרון סופיות הדיון – אל מול אלה, חובה עלינו לבחון גם את שיקולי הצדק והשוויון, בין הנושאים בנטל המזונות.